חברות נבחרות מהשמיניה מעלות אותי על האוטובוס לרישיקש, ובפעם הראשונה מזה זמן רב אני לבד בטיול. נסיעה של 6 שעות באוטובוס תיירים, אני היחידה שיושבת לבד בספסל זוגי. כבר בעצירה הראשונה בדרך עולה בחורה שמתיישבת לידי. מי אם לא נועה תפוח שלמדה איתי בשכבה באמנויות מכיתה א עד ט. מה הסיכויים. מגיעים ליעד שהוא רק תחנה באמצע הדרך, אני מצטרפת לחבורת ישראלים והדרך ארוכה, מתישה, לוהטת מארבעים המעלות שבחוץ. מרגיש יותר כמו ארבעים אלף. חם לי.
היום הראשון ברישיקש הוא יום של הסתגלות לחום הנוראי. התמקמות ומקלחת פעם בשעה. יום למחרת דברים מתחילים להיראות אחרת. מפגש עם איליה נער הפלא מוביל אותי ליום שהוא מסע של שיטוטים ברישיקש העיר, בין עולי הרגל למקומיים, בין הסוחרים לנושאי התפילה, בין פושטי היד לעשרות התיירים. על הצוואר מצלמת פילים, בידיים סרטי צילום נוספים למקרה שייגמרו. והם נגמרים, בזה אחר זה.
ואז דברים מתחילים להסתדר. פתאום פוגשים את מאי ושחף, החמודים (לאללה) מדרמסאללה, מתארגנים, יוצאים לדרך על אופנועים, מגיעים למקורות הגנגס, מטיילים עוד ועוד בעיר השוקקת והחיים נראים אחרת.
רישיקש פועמת בעוצמות חסרות מעצורים, כמעט כל סנטימטר ממנה הוא הדף של צבעים וריחות, אנשים ופרות, חפצים ותכן. אני מסרבת להאמין שזו תחנתי האחרונה ושהטיול שלי, זה שהוא טיול באמת ולא רק תיירות, עומד להגיע לסיומו.
דווקא כאן, ברישיקש, או שמא נקרא לה רישי-כיף, אני מבינה שהחידושים, ההפתעות והשינוי הגלומים בהודו לא מצריכים מאמץ אלא שחרור. דווקא כאן אני קולטת שאין בגילוי מאום אלא אם הוא מתוך סוג של הכרות, גילוי של העצמי, חשיפה של העור והלב אל קרני אור חיות שיצרבו בהם את משאם ודברתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה