כולם אומרים לא לנסוע לקשמיר. אנחנו מתעקשות. חייבות להמשיך הלאה, לצאת מלאדאק. ואומרים שקשמיר היא גן עדן. זו הנסיעה הראשונה שלי בהודו. 17 שעות ברכב צפוף, בדרך לא לגמרי סלולה. אבל כמו שאמר לי רם - זאת הודו, ובהודו מסתדרים.
ההתנהלות בקשמיר מתנהלת לגדותיו של אחד משני האגמים הזורמים בה. אנחנו בחרנו בנאגין. וטוב שכך, כי האגם השני, דאל-לייק, הוא דוגמה מוחשית לאיך נדבקים במלאריה. אנחנו מתגלגלים לבית הסירה המיועד רעבים ועייפים, חסרי סבלנות, חשדנים אפילו. דינאמיקות שהתפתחו בין המשתתפים במשחק בוקעות מקליפתן, מה שנקרא יחסי הכוחות של משפחת פשע איטלקית. קמים ביחד, אוכלים ביחד, נושמים ביחד. מישהו אמר מתח באוויר?
אבל בו זמנית, אי אפשר להפסיק להתפעם מהמקום. כל כך יפה שאני יוצאת מדעתי. בתוך בית הסירה התקרות מגולפות בעץ, הנברשות מצלצלות מבדולח וריפוד הספות תפוח מרקמה קשמירית. מבחוץ שירת המואזינים מקשטת את השלווה לעת ערב, השקיעה נראית כאילו מדובר בחלום, אדוות המים שולחות אותי למחוזות שלווה שלא הכרתי מימי. גן עדן.
שלושה בתי סירה, תריסת וחצי ישראלים בני 24 בממוצע. נשמע מדהים. במציאות זה היה יכול להיות יותר טוב. בשלב הזה אני מבינה שהמון הוא תלוי מקום, אבל עוד יותר הרבה תלוי באנשים שאיתם אתה נמצא. אנחנו מתחילים להימאס אחד על השני אבל איכשהו הזמן עובר כאילו כל רגע ורגע הוא אושר צרוף. החברותא הזו לא מבוססת על כלום, גורמת לי לתהות על קנקנו של האינדבדואליזם הקיצוני שמתפרץ בדרך כלל בטיולים כגון אלה, זה שגורם לי לרוב סלידה ולאו דווקא געגוע.
תמר ואני מחליטות לצאת לעיר, למרות האזהרות על מצב הרוח העוין. אני בהתחלה עוד תופסת לה את הזרוע, אבל היא לא מהססת להתהלך ברחובות העיר המוסלמית. אנחנו מגיעות אל השוק ומחליטות בלי להתבלבל בכלל שהיום באנו להנות. המצלמה נשלפת, הארנק מתרוקן טיפין טיפין בכל דוכן של אוכל מהיר, קוסמטיקה זולה ופיצ'יפקעס זריזים. החושים מתחדדים, הצוואר נתפס מרוב סיבובים, כי בכל צד יש עוד משהו לראות, ועוד ועוד. הכל צבעוני כל כך מסביבנו, מלא חיים וקצב, ואני מרגישה שזו אחת ההזדמנויות היחידות שתהיה לי בחיי למפגש שכזה עם תרבות איסלמית, לשיטוט בין נשים עטויות בורקה, לשלטי חוצות הקוראים לתמיכה באחמדינג'אד ועוד סמלים כאלה ואחרים של עולם אחר, שונה משלי, הרחוק ממני ומסממני הזהות שלי וכנראה שברבות השנים רק יירחק יותר.
אנחנו ממשיכות בסיור שלנו בשוק ומגיעות לגן ציבורי ענק, מדליקות סיגריה והנשים שמסביבנו צועקות "לאאא, לאאא". רמאדן, ובכלל, מי שמע על אישה שמעשנת ככה בציבור, בחוץ. מתנצלות ופונות להמשיך לדרכינו, אבל הנשים האלה, שצעקו שלא נצית, מתחילות להתאסף סביבנו. מחייכות, הן תופסות לנו את הידיים, את הפנים, מלטפות ומנשקות, שולחות ידיים אל המצח, לברך אותנו, את העלמות מן המערב. זה לא כל כך נדיר פה אולי, אבל הן נותנות לנו הרגשה שאנחנו פרח בלב ליבו של שדה קוצים. קשמיר מאירה לנו פנים ואנחנו שמחות על ההרפתקאות שצברנו.
הצעד הבא הוא התקדמות. מישהו מספר על עמק ארו, וכמה מאיתנו מחליטים להצטרף. בתכנית - טיול סוסים, יערות עד, בקתות בנוף ציורי. אכן, תקוות גדולות. המציאות עולה על כל דמיון. במהלך הנסיעה מפתיע אותנו גשם אבל רוחינו לא נופלת. עם ההגעה לכפר אנחנו נכנסים, חשדנים משהו, לבית הארחה קטן. חושים דקים של מי מאיתנו מכריעים את הכף. אנחנו נשארים. המקום, החמימות והכנסת האורחים של בני משפחת עראפי הפכו את היומיים שלנו בארו לאחד מרגעי השיא של הטיול.
אולי קשה לי למצוא הגדרה אחחת מ"גן עדן", כי זהו צמד המילים הנוח והמדויק ביותר לתיאור המקום. זר לא יבין כמה מרעננת התחושה הזו של בית חם בקצה קיצו של עולם שאתה זר בו, התחושה של מישהו שרוצה בכנות בחברתך וברווחתך במקום בו מערכות היחסים הן תמיד פונקציונאליות, התחושה שהעולם שאתה בא ממנו ומי שאתה מעניינים את בן השיח שלך, על אף שזה כבר ראה עוד אלף כמוך. אני כנראה תמימה, אבל אני בכל זאת מאמינה שהיה ועדיין יש שם, במקום הזה, בארו, משהו מיוחד.
חזרנו מארו לקשמיר וידענו שזה לא מספיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה