1 ביולי 2011. בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים ניגש אליי פטריק, ראש צוות מאבטחי השגריר הצרפתיים, פניו חתומות. "מה עשיתי" שאלתי. "אני עוזב" הוא ענה. לא, לא בגללי. מציבים אותו בראש שלושה צוותי המאבטחים של השגריר האמריקאי בפריז. "בלינג בלינג!" סיננתי אני (הציטוט במקור), אך פטריק היקר אמר שממש לא. אני אוהב לעבוד בשגרירות ישראל בצרפת. אני אוהב את השגריר, הוא איש יקר ומיוחד כל כך, ושכה יהיה לי טוב, גם אותך אני מאוד אוהב. סיפרתי שגם אני עוזבת, יבבתי שגם אני מאוד אוהבת אותו. היגון שעל פניו התמוסס והפך לפרגון כנה ומרוגש. "באמת, תמר, אני שמח בשבילך. שאת ככה מתחילה את הפרק החדש בחייך. היה נהדר לעבוד איתך, היית באמת למופת, תמיד חייכנית, תמיד נכונה לעשות מה שצריך. אני מאחל לך רק הצלחה בהמשך הדרך, בטוח שתצליחי ושיהיה לך טוב, וכשיגיע היום ויהיה אדם שייקח אותך בזרועותיו, את תהפכי אותו למאושר בתבל". כה אמר לי פטריק. הוא אמר, ואני נשארתי שם ככה, דוממת, לא יודעת את נפשי מרוב התרגשות והכרת תודה.
פטריק
כך התחיל חודש יולי, האחרון שלי בפריז. ההכנות בעיצומן, המזוודות ברובן נארזו ונשלחו זה מכבר, ויריית הפתיחה לתהליך סגירת כל החשבונות נורתה. בסופש הראשון לחודש לקחה אותי מירי מרים על הגב לפסיבל רוקנרול אלטרנטיבי. מי לא היה שם. היו קולדפליי, מליוני מעריצים וזיקוקי דינור, אבל מעל כולם זרחו באורם פולי ג'ין היקרה מכולם, הלא היא פיג'יי הארווי, הזמרת האהובה שלי, ופורטיסהד הנפלאים, כולל בת' גיבונס האחת והיחידה, לבושה סווטשירט מהוה, שהבינה שהקהל לא ממש שווה שיתאמצו בשבילו (חוץ מאיתנו כמובן) ובין שיר לשיר הסתובבה והפנתה לו את הגב. נדחקנו בין המוני מאזיני המיינסטרים הדבילים שנדחפו מראש לקדמת הבמה, מחכים כולם למופע הסיום. רוחינו לא נפלה עלינו ובלי להתבייש שאגנו את מילות השירים האהובים כל כך. בחמש וחצי בבוקר היינו בחזרה בפריז, ושעתיים אחכ זרמו כבר המים של מקלחת הבוקר.
Darling Polly Jean
ימים אחרונים בפריז
(צילום: מירי מרים)
כתובת על הקיר
הימים התארכו והזמן שלי הלך והתקצר. תוך כדי נסיעה על אפניים בבוקרו של יום סגרירי לעבודה, עוד אני מדוושת מגדה אחת של כיכר הקונקורד למשנתה, השתחרר הצעיף הורוד שלי מצווארי ועף לו. נשבעתי שמדובר בהתערבות כוח עליון. ועוד קרייסיס של הרגע האחרון: מצלמתי היקרה הלכה לעולמה אחרי ששרתה אותי נאמנה 6 שנים ומשהו. לאחר התלבטויות והתמודדויות עם עוד אי אלו סיפורים מטאפוריים כאלה ואחרים הוחלט שכיאה לתקופה הגורלית, יש להשאיר את העבר מאחור ולהתקדם הלאה.
Digital Breakdown = גופה של מצלמה
35 מעלות בימים הראשונים של החודש, גשום ומעונן בכל האחרים. כאילו השמיים הפריזאים מבקשים להזכיר לי את הימים הקודרים שחתמו סופית את ההחלטה לחזור ארצה. כל רגע מתמלא סמלים, כל דקה חייבת להיות מלאה עד רוויה, והדברים הטובים מתגלים ככאלה שיש להם סוף. הימים ימי קיץ אירופאי (רוחות וגשמים, כאמור) אחרונים, העיר היא פריז ולא אחרת, פריז שקשה לא להתאהב בה כל דקה מחדש, עוד ועוד, עד אין סוף.
Snow
Cher Lèon
ואני במצב רוח מרומם, מרומם כל כך עד שהוא מאפשר לסכם את התקופה הזו, מבלי לחשוש שבמלאכת הסיכום טמונות קלישאות אינספור. אני מוצאת את עצמי שואלת את השאלות האחרונות האלה, הברורות מאליהן, על מה שנלמד ומה שנרכש ומה שהפתיע. שואלת בלי להתכוון בכלל לתת תשובה, כי לא במתן תשובות נבראים עולמות.
Home
Soldes à Paris
דוריה
Pain Quotidien
אלה רגעים בהם אני מאפשרת לעצמי (כאילו אני לא עושה את זה בכל מקרה) להרהר בעיר הזו, לתת לזמן לחלוף מבלי להרגיש שאני חייבת לו משהו בתמורה. ואז אני שומעת ברחוב תייר אמריקאי מודה לאלוהים שהוא לא גר בפריז. שככה יהיה לי טוב, הוא אסיר תודה על מזלו הטוב. ואני מביימת בראשי את המשכה של התמונה, איך אני מסתובבת אליו ומסבירה לו, בנועם אך בתקיפות, כמה גדולה טעותו, כמה שבאף מילה ממילותיו, למרות שנאמרו בתמימות, אין טיפה של צדק. נאום ההטפה שלי כולל הסבר מקיף מדוע אין דבר נפלא יותר מלחוות את העיר הזו על ידי המגורים בה, מדוע אין כמו מערכת יחסים ארוכת טווח איתה. בדמיוני אני ממשיכה, נלהבת, להרצות לו על שגיונותיה של העיר ועל המנטאליות הכל-כך מיוחדת שלה, המרירה-מתוקה, השמחה-מייאשת, המפוארת אך המסתפקת במועט והופכת אותה לבולטת ומדויקת כל כך.
Marché des enfants rouges
14Juillet
Fake Flowers
אלכסנדר
*
והוא, האיש הזה, היה עומד מולי, מקשיב לי ומבין שאני צודקת. ולא צודקת כי האגו שלי נכנס לאיזה טריפ (אולי, אבל לא רק), אלא צודקת מתוך אמונתי השלמה בצדקתי הסובייקטיבית. בלי ספקות ובלי היסוסים. צדק סובייקטיבי שמבוסס על שלוש השנים שלי פה, הניסוי המרגש הזה שניסיתי על עצמי, שהיו בו גם (כ"כ הרבה) טעויות. ניסוי של שינוי והתפתחות, של התמודדות והתפכחות.
Religion
Trois filles
אין הרבה טעם במילות סיכום כשמאחוריהן עומדות שורות של אירועים ומקרים של אמת כל כך אמיתית שזה צובט. אמת שלפעמים קשה להודות כמה היתה מרה, כמה היתה מלוכלכת, חוויות שאין להם אח ורע, תענוגות שאין להם קץ, רגעי אושר שגורמים לבכות ולחשוב שזהו, עכשיו אני יכולה למות. ומולם, מול הרגעים האלה, שזוהרים עם כתר על הראש, ישנם אחיהם הרשעים, אלה שגורמים לרצות להתחבא 10 קומות מתחת לפני האדמה רק כדי להתחמק מהזכרון שלהם.
היה היה פנס, והוא לא היה יותר בודד
Pretty in Pink
Nicole
Contrasts
wine and makeup getaway home picnic
וזה בדיוק, בכלל בלי להבין מראש איך ולמה, בדיוק מה שהתכוונתי. הגעתי לפני 3 שנים עם ברק בעיניים, ועכשיו אני יודעת שכל מה שרציתי היה לחיות כזה סוג של כנות, כנות שהיא תמצית הקיום, בלי כותרות, תירוצים או עטיפות צלופן מרשרשות. שהחיים לא יהפכו מתישהו ל"פשוטים יותר", אלא רק יהפכו, אם יהיה לי מזל, למשהו מוכר.
Breakthrough
Shove it
Last visit to Musée d'Orsay
ארון ריק ובושם של מארק (באדיבות שגרירות ישראל בפריז)
Chance for love
Friends
Fuel
Ca, c'est mon dernier tableau
(אני מצלמת עבודה של מאן ריי שמישהו צילם כבר לפניי)
והם הפכו. וכאן אני נפרדת.
להתראות פריז. אני ממשיכה לחלום הבא.
