הרהורים על תרבות הצריכה וצריכת התרבות

וואו, הפצצתי בכותרת שבלוגרים אמיתיים לא יתביישו בה. עכשיו אני רק צריכה לחשוב מה אני רוצה להגיד בנושא. הכותרת הזו, שרירותית ככל שתהיה, מתמלאת לאחרונה בתוכן מחודש. יש תחושה של מרץ באוויר, תערוכות נפתחות על ימין ועל שמאל, אירועים מפה ועד הודעה חדשה והצורך הזה להספיק הכל, שלא גווע. הימים מתארכים, השמש עד 11 בלילה מונעת מלהתעייף, אני דוהרת על אופני העיר ומרגישה סוף סוף, אחרי כמעט שלוש שנים, שאני מבינה מה קורה פה.

מה קורה פה? הכל חלק מהמעגל, בעצם. פריז היפה, החלומית, בירת האמנות, הצילום, האפנה, עיר האורות היא בעצם עיר. עם עורקים ראשיים ומשניים, נוזלים שזורמים בה, מנטאליות מושרשת של התושבים, סממנים ומאפיינים מיוחדים ומיוחדים פחות. ובתור עיר, היא למעשה חלק בלתי נפרד מהרשת המסועפת של המטרופולים הגדולים, מהגלובאליזציה השועטת קדימה, מהדורסנות המוכרת לכולנו היטב. עיר.

עיר שאתה פרט בתוכה: לא קטן ומסכן וחמוד וגוזל, או לחלופין גדול וענק ונפלא ונהדר (מישהו פעם סיפר לי שיש אמצע. שקרים), אלא פרט יחיד, שהיתה לו התחלה ומתישהו יהיה לו גם סוף ורק בידיו מה שיהיה ביניהם. האמנם?

אמנם אינני פילוסופית או מבקרת תרבות, אך משהו בהיותי פרט, אחת מני רבים, גורם לי להטיל ספק. העיר מגישה על מגש של כסף יתרונות תרבותיים אין קץ, ליבה פועם, דמה זורם, ריאותיה נושמות, היא ערה וזקופה על רגליה. בין אירוע אחד לאחר אני כבר פחות סקפטית לגבי ה"האם", ויותר סקרנית לגבי ה"מדוע". בשיחה עם הדוקטורנט המזדמן שלי לתולדות האמנות אנחנו משווים תשוקות, בוחנים יצירות, מתפתלים מול סימני השאלה הרבים שמציב לנו, היחידים, העושר התרבותי חסר הגבולות הזה. העושר של חיי האמנות של העיר. והאמנות, הרי היא ממש כמו אהבה, קשה לפיענוח, חסרת פשרות, אמיתית אך מטעה כל כך. מגיעה ממקום כל כך אינטימי ובכוחה העצום מצליחה לחצות גבולות ולגעת בכל. איך אפשר להישאר אדיש?

אדיש, בטח אדיש. כי כמו אהבה, יש גם אמנות שהיא אמנות מזדמנת. בטח שיש. ומרוב שיש, אתה כבר לא מבחין אם היא טובה או רעה, אם זה קשקוש או שמדובר בגאונות לשמה.

Leviathan / Anish Kapoor at the Grand Palais

ואז אני שואלת את עצמי לאן נעלמו ההבחנות האלה, שבין טוב לרע, שבין מעניין לבנאלי? איך יוכל היחיד הקטן, הכמה, התוהה, להכיל את הכל, לדעת לבחור, לפרש, לפענח? עוד תערוכה ועוד אחת, כזו שאתה עומד בה ונגנב, מאושר עד כלות, ואחרת שבה אתה מתאמץ ולא מוצא ולו טיפה אחת של קסם. ואולי יותר נכון לשאול מי הוא זה שכן בוחר, בעצם? מי בוחר להעלות מן המתים אמן כזה או אחר שציוריו נשכחו מזה מאה שנים, מי בוחר להציג עבודות ממחוזות רחוקים ומדוע? בעיר הזו, הפרושה תחת רגליי, המתפרצת על פניי במלאי הצעותיה לראות, לחוות, לגלות, אני מוצאת את עצמי חווה את התרבות כצרכנית. גם אם אני קרובה לקלחת, גם כשאני כבר מתייצבת בגאון בלב ליבה של הברנז'ה, גם כשאני יודעת להשתמש בכל המונחים של התחום (או לפחות מאמינה לעצמי כשאני כותבת את המילים הללו), אני עדיין רק בורג קטן, לבנה בחומה.

האקדמאי, אותו מזדמן, בתשובה לשאלות שאני יורה לעברו, עונה בעצלתיים שהרי בסופו של דבר, אפילו בתחום הזה, הכל עניין של כסף. יוצג מי שצריך להימכר, מי שיהיה נאה ויאה להשוויץ בשמו, ואלה שקובעים במי ובמה שווה להשוויץ הם המשוויצים עצמם. מבלי להתווכח על טיבם של השוויצרים ועל מערכת הערכים שלהם, שוב אני מבינה שבעל המאה הוא הצוחק האחרון, ושהכמות, איך לא, ממשיכה במהלכה לקראת נצחון האיכות.

אני רק מקווה שההתרגשויות הללו (שבתמימותי אני מרגישה כלפיהן עוד איזושהי בעלות אישית), הסקרנות, חדוות היצירה וההשראה העצומה, שכל מה שעולה ורוטט בלב בעת שאני צורכת תרבות לא יהפוך לעוד מנגנון, לא יקהה ויזדהם ויקמול.