*
לפני זמן מה, שעכשיו נראה קצת כמו נצח, מישהו נישק אותי בשוק מחנה יהודה. עמדנו במרכזה של צומת מרכזית, כזאת שמתחברות בה 4 שדירות של דוכנים, והיינו ככה ככ ביחד, ביחד שהוא גם רומנטי ועוצר נשימה אבל גם כזה שבא לטרוף אותו, והרוכלים צעקו לנו "חלאס, רמאדן היום", אז הפסקנו, בחיוך של התנצלות כנה של מי שיש לו טעם של עוד. באותו בוקר תמרים לחים ליוו את הקפה שלי. היום, כמה חודשים אחרי, אני היא זו שצמה כשכל האחרים מתנשקים.
*
"אז תשקרי לי קצת, זמן רב שאף אחד לא שיקר לי", מבקש חבר לא כל כך קרוב בשיחה מקרית. ואני מוצאת עצמי מוכרת בחצי גרוש אמיתות שקריות, או שקרים אמיתיים, מה זה בכלל משנה. "הייאוש אכן נעשה יותר נוח, אני מסבירה באדיבות, כשהדרך חזרה הביתה היא משדרות השאנז אליזה. כשהעיר היפה בעולם, כמוסכמה, היא זו שאתה חי בה. כשאתה יכול, מבחירה, לקפוץ לביקור בשכונות הרעות כביכול, כי את הטובות אתה כבר מכיר בעל פה. ואחכ מגיע תורם של היין על המרפסת, של האופנה הנהדרת, של האנשים היפים, יפים מדי. ובערב אתה הולך לאופרה, יודע שאתה יכול לצאת ממנה באמצע אם היא לא תמצא חן בעיניך, כי תהיינה אחרות." אך, כמה טוב לי לבדות מציאויות קטנות. את המיץ העכור של השגרה והבדידות אני כבר אנקז לביוב אחר.
*
וואו כתיבה זורמת ונעימה לקריאה... ממש מושך להמשיך ולקרוא!
השבמחקיפה מאוד.