כמה טוב שינואר מאחורינו

לפני שינואר מגיח, ואחרי שהוא עוזב, אני שוכחת כמה הוא חודש קשה. זה החודש בו עומר נהרג, שבעיצומו אני נזכרת שזה הזמן הכי קר בשנה, זמן שכוחות ההדחקה שלי לא יכולים מולו.

השעה המוארת ביותר ביום, חודש ינואר

בינואר בפריז אין אור שמש, אין אורות כריסמס, Rien. אלה הם רכיבים חשובים השומרים על מצב הרוח, על קו הבריאות הנפשית, והם אינם. כל מה שנשאר לך הם המיתוסים השקריים על כמה שהחורף הוא כיפי ונחמד, אבל מי בכלל רוצה להתעטף בסוודרים המגרדים האלה, במעילים הכבדים מדי? לאף אחד אין באמת אח שאפשר להתפנק מולו ושוקו חם גורם לי להקיא (הפסקא האחרונה היא סוג של גניבה ספרותית מחברתי רוני). כך שבגדול, אני נשארת בבית, גמורה מעייפות גם אם (וכנראה שבגלל ש) לא זזתי כל היום, מתכננת תכנונים שאין בי ממש תקווה לממש אותם, כי הכל נראה ככ חסר אופק.

מפרקים את דוכני הכריסמס, לא משאירים אורות מנצנצים

אני יודעת שזו טעות לתלות את כל הצרות במזג האוויר, שלא המעלות שבחוץ הן האחראיות לאינטנסיביות בעבודה, לעצלנות, למריבות יומיומיות עם מי שנמצא במרחק נגיעה, לגעגועים למי שאיננו, ללחץ שנגרם מתכנון מוגזם ומנסיונות חוזרים ונשנים לירות לכל הכיוונים. כי כנראה זה רק אצלי בראש.

החורף מזכיר לי שהזמן יכול להיות אויב שנלחמים נגדו, שהבדידות יכולה להיות אלימה הרבה יותר ממה שמספרים.

הפסל של לאון בלום, בצעיף תואם רוחות, הוא היחיד שמחכה לי ביציאה מהמטרו הביתה

והנה שיר שאימא שלחה לי לא מזמן. ואולי הוא המדויק ביותר.

בלי חומרים משמרים / עליזה הרט

מוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּיוּנִי.
אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בַּמִּטְבָּח.
מוֹרַחַת לְךָ פְּרוּסוֹת לֶחֶם עִם דְּבַשׁ וּטְחִינָה.
הַכֹּל אוֹרְגָנִי – הַלֶּחֶם, הַדְּבַשׁ, הַטְּחִינָה.
בְּלִי צְבָעִים, בְּלִי תּוֹסָפוֹת מְלָאכוּתִיוֹת.
כְּמוֹ הָאַהֲבָה שֶׁלִי.
וְאַתָּה אוֹכֵל
וּקְצַת אַחַר כָּךְ הוֹלֵךְ.
לָמָּה לֹא הָיוּ שָׁם חֳמָרִים מְשַמְּרִים
בַּלֶּחֶם
בַּדְּבַשׁ
בַּטְּחִינָה