גם לקלל, לכאוב, לרגש, לשתות, לגעת. אדוארד מונק הוא אמן שמוכר באופן כמעט בלעדי בשל יצירה אחת בלבד, "הצעקה" מ1893. היצירה הזו, מהרגע שרואים אותה, אפשר לנחש בדיוק מה היא אומרת. רוב הסיכויים שכל בן 16 על הגלקסיה "נוראאא מתחבר ליצירה הזאת". וגם בלי שיעורי תולדות האמנות של כיתה ט אפשר די בקלות לנחש מהו האקפרסיזם, עוד אחד מבין מילות ה"יזם" שאף אחד לא באמת יודע מה המשמעות שלה, אבל אם נרצה להישמע מתוחכמים נוכל לחרטט שזוהי "דרך בהבעת תגובתו של היחיד כלפי החברה", "רפלקציות של האמן על סביבתו האנושית" וכדומה.מזל שהפינקוטק בפריז נותן לנו קצת יותר מזה ומציג רטרוספקטיבה המוקדשת לאדווארד מונק. משוגע לגלות כמו מיוחד ומגוון עולם היצירה שלו. עצוב ללמוד שאותה צעקה היתה רק חלק קטן מרצף של יצירות ככ דרמטיות, חשובות, מעניינות וכאילו בכוונה לא מוכרות. כאילו מישהו ניסה לגונן עלינו, האנשים הפשוטים, מהיָגון הזה. זה אמן שכל חייו היו מסכת דרמטית קיצונית: שכול, אבל, שיגעון, טירוף, סקס, מרד במוסכמות החברתיות, דחפים בלתי נשלטים, דכאונות.
ברור שהוא נהפך לאמן. ועוד איזה. היצירה שלו מגוונת, רחבה, מקורית ונוגעת. לא רק טירוף קיצוני, גם שלווה ונוחות, גם מוכר וזניח. והכל ברגישות גאונית, מטרידה, מטלטלת, מדויקת להפליא.
"Il nous faut peindre des gens vivants, des gens qui respirent, sentent, souffrent et aiment"
Edvard Münch
L'anti-cri, Exposition à la Pinacothèque de Paris 19.2.2010 - 8.8.2010
מעניין? יופי! http://www.snopi.com/enc/values/value1128.asp
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה