Vicky, Christina, Tamar & Tamar

בחופשה שלי בברצלונה לא פתחתי אפילו פעם אחת את המחברת שלי. שום דבר. לא מחשבה, לא הגיג. הטיול לעיר הזאת היה ככל הנראה הנסיעה הכי כיפית שהיתה לי לחו"ל אי פעם, כשהדגש הוא על המילה "כיף" במשמעותה הטהורה והיפה ביותר. נטול דאגות, חסר תהיות. הכל ברור ומובן, קל ונגיש שקצת קשה להאמין שזה באמת קורה. היתה הרמוניה מוחלטת ביני לבין תמר, תיבדל לחיים ארוכים, חברה יקרה. היכולות שלה לקרוא מפות הובילו אותנו לצלוח את העיר, הבחירות שלנו הוכיחו את עצמן אחת אחת (צלחנו אתרי מורשת ומוזיאונים תוך כדי עצירות ספונטניות במסעדות מעולות ובלילה חרישת הברים המקומיים השווים ביותר) וכל דקה הרגישה כאילו אין דבר אחר שעדיף לעשותו. אינשאללה, הלוואי הלוואי שכל פעם שאצא לטיול אהנה ככה.

Timeout Paris - Souvenirs I collect

None of the photos are mine. Terribly sorry

Lucian Freud at Centre Pompidou

Exposition YSL au Grand Palais

Lisette Model au Jeu de Paumme

Willy Ronis au Musée de la Monnaie de Paris

Chinese Man making me dance

International, 5/7 Rue Moret 75011

Restaurant Robert et Louise

I ate it all at 64 rue Veille du Temple - 75003

Eat there, and have some wine while doing so

Le Pré Verre, 19 Rue du Sommerard 75005

Mama Shelter restaurant inside the

Philippe Stark's Hotel in Paris, 109 Rue de Bagnolet 75020

Coulée Verte

סוג של "סוד הגן הנעלם" במרכז הרובע ה12

"Dynasity"

Super cool exposition

Palais de Tokyo, 13 avenue du Président Wilson 75016

Baryshnikov came to dance in Paris

Théâtre de la Ville, 16 Quai de Gesvres, 75004

Fête de la musique 21 Juin Paris 2010

לא רק לצעוק הוא יודע

גם לקלל, לכאוב, לרגש, לשתות, לגעת. אדוארד מונק הוא אמן שמוכר באופן כמעט בלעדי בשל יצירה אחת בלבד, "הצעקה" מ1893. היצירה הזו, מהרגע שרואים אותה, אפשר לנחש בדיוק מה היא אומרת. רוב הסיכויים שכל בן 16 על הגלקסיה "נוראאא מתחבר ליצירה הזאת". וגם בלי שיעורי תולדות האמנות של כיתה ט אפשר די בקלות לנחש מהו האקפרסיזם, עוד אחד מבין מילות ה"יזם" שאף אחד לא באמת יודע מה המשמעות שלה, אבל אם נרצה להישמע מתוחכמים נוכל לחרטט שזוהי "דרך בהבעת תגובתו של היחיד כלפי החברה", "רפלקציות של האמן על סביבתו האנושית" וכדומה.

מזל שהפינקוטק בפריז נותן לנו קצת יותר מזה ומציג רטרוספקטיבה המוקדשת לאדווארד מונק. משוגע לגלות כמו מיוחד ומגוון עולם היצירה שלו. עצוב ללמוד שאותה צעקה היתה רק חלק קטן מרצף של יצירות ככ דרמטיות, חשובות, מעניינות וכאילו בכוונה לא מוכרות. כאילו מישהו ניסה לגונן עלינו, האנשים הפשוטים, מהיָגון הזה. זה אמן שכל חייו היו מסכת דרמטית קיצונית: שכול, אבל, שיגעון, טירוף, סקס, מרד במוסכמות החברתיות, דחפים בלתי נשלטים, דכאונות.

ברור שהוא נהפך לאמן. ועוד איזה. היצירה שלו מגוונת, רחבה, מקורית ונוגעת. לא רק טירוף קיצוני, גם שלווה ונוחות, גם מוכר וזניח. והכל ברגישות גאונית, מטרידה, מטלטלת, מדויקת להפליא.

"Il nous faut peindre des gens vivants, des gens qui respirent, sentent, souffrent et aiment"
Edvard Münch

L'anti-cri, Exposition à la Pinacothèque de Paris 19.2.2010 - 8.8.2010

מעניין? יופי! http://www.snopi.com/enc/values/value1128.asp

נכבס ונתלה בבירת פורטוגל

ליסבון היא עיר שלא לוקחת את עצמה מספיק ברצינות. בירת פורטוגל, חלק מהאיחוד האירופי, עיר על שפת ים, עיר עם היסטוריה, ובכל זאת נראה שגם מי שנמצא כאן כל חייו רואה את העיר הזאת כתופעה קלילה שאין לייחס לה חשיבות גדולה מדי.

זו עיר זרה לחלוטין. למה באתי לכאן? כי ראיתי תמונות שסיקרנו אותי? כי זה יעד שנראה לי מספיק אקזוטי ביחס ליכולות הכלכליות שלי? כי פעם, לפני בערך 5 שנים, קראתי ספר שנקרא "החורף בליסבון", שאני לא זוכרת מי כתב? ובכלל קיץ עכשיו, מה אני עושה פה?

I'm a romantic person, what can i do? i send postcards. i sit in cafés, read and write? i stop and smell flowers, dance, i cook, i moved my life to paris, for drying out loud. And yet, it seems like all these questions i have for the world are gonna stay unanswered

היא עיר ישנה אבל ככ מרעננת, ליסבון. כאילו היא נשארת ילדה, למרות שכולם מסביב יודעים שהיא כבר נכנסה לעולם המבוגרים. יש בה תמימות לא מתפשרת, וקשיחות שאי אפשר להתווכח איתה. הצפיפות בה מגרה, הים-תיכוניות שלה מחממת את הלב. מותר לגעת כאן בהכל. רצוי אפילו. חם פה, לח פה, יש משהו כל כך ייחודי באוויר, ובכל זאת העיר הזאת לא מצליחה לסחרר ולהפריד בינך לבין מי שאתה. היא לא מציתה בך את יצר המסע, את חדוות הגילוי, את הסקרנות לצאת מהעור שלך. אתה נשאר אתה פה, עם היתרונות שלך, אבל גם, מה לעשות, עם כל החרא.

* סלט הפירות הכי עסיסי שאכלתי בחיי. ומה עוד? כמה טעים, ככה זול.

ואז פתאום עולה בי תחושה מפחידה ולא טבעית. אני רוצה הביתה. אבל הבית שלי איננו באמת הבית שלי. אני רוצה לצאת מפה, אבל לאן אני רוצה לחזור? אני רוצה לעשות משהו אחר ממה שאני עושה עכשיו, אבל לא יודעת מה. המילים היחידות שאני מצליחה לנסח לעצמי בראש קשורות איכשהו להצטמקות, לעמידה במקום, והכי גרוע, לבריחה.

מה קרה שפתאום הפכנו לגדולים? תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת. ואיך זה שפתאום אין יותר פתרונות קסם? שפתאום כל דרך שאבחר בה תהיה רצופת מהמורות? ולמה פתאום לא כל הנוצץ זהב? מאיפה הגיעו כל המורכבויות האלה?