מייל מאימא
תמרי מתוקית, יום הזכרון. אבא הלך לבית הקברות בפתח תקווה, אני בבית אחרי שכל הלילה ישבתי מול הטלוויזיה ויבבתי. כל הסיפורים והשירים והתהיות ואני חושבת עליך חושבת על עומר. מה את עושה עם האבדן שלך הפרטי? איך היה הטקס בשגרירות? לא שאת צריכה טקסים כדי לזכור אותו. מאיר שלו כתב, נדמה לי בספר "רומן רוסי", על אבא שבנו נפל והוא אומר: "מתי יום הזכרון? איך אני יודע מתי זה יום הזכרון? ביום שהוא נולד או ביום שהוא נהרג? ביום הזכרון הממלכתי או זה של החברים שלו שנפגשים אצלי? ביום שנפל מהעץ ושבר את שתי הידיים או ביום שבא הביתה נוהג בטרקטור מהשדה? איך אני יודע מתי יום הזכרון?"
---
אני לא יודעת אימא. זה יום הזיכרון השני מאז נפל עומר. לא, אני לא צריכה טקסים. אני לא צריכה שיראו אותי בכאבי, זה מיותר. יש לי מספיק ימי זיכרון. כשאני יוצאת לרוץ בפארק, יש לי יום זיכרון. כי הרי זה עומר שלימד אותי איך לרוץ, איך ללכת נכון, איך דורכים על כל הרגל.. כל פעם שאני רואה בחור שמוצא חן בעיני יש לי יום זיכרון. כי מה עומר היה אומר עליו? האם הוא היה עומד בדרישות שלו? כל פעם שאני לובשת זוג תחתונים אדום, בגלל שיחה אחת גסה. כל פעם. כל הזמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה