I don't wanna be a grown up

פברואר הוא חודש מבאס שדורש שיתרגלו אליו. אני מתפכחת מולו, בתקווה שההתפכחות תהיה זו הפשוטה ביותר, של ההבנה שהכל יהיה בסדר גם בלי כל הדרמות. אבל מה אם אני אוהבת את הדרמות? בעיה. העיר נשארת פרושה בפניי, העיר הזו פריז, מקניטה ביציבות שלה. ואולי זה בגלל שאני לא מכאן, אבל כבר קצת כן, ובגלל שהדיסוננס הזה הביא איתו הרבה חרא לאחרונה, אני מסרבת לוותר. רודפת בכוח אחרי הטלטלות, כי אני יודעת שלמרות הכל חרא הוא הדשן הטוב ביותר. משקלו הכבד של הקור חורט בבשר, מלווה בכובדה של ההבנה שהנה, עוד שנה התחילה והיא כבר אצה רצה לה, דורשת מאיתנו להתקדם, להתבגר. זהו חודש פברואר. מתריס בבינוניותו, תמיד מקום שני, גילוי שאינו מרעיש.

אולי דווקא יהיה לי נחמד להתרגל קצת? להתרגל ולהרגיל? להתאים את עצמי ולא להתנגד? להיות מוקסמת מכל השיט הסנטימנטלי של ולנטיינז דיי, לשמוח בתובנות הקטנות של השגרה, להסתפק בחייה של עקרת בית נואשת, לשכוח איך זה להתאבד על כל משימה כאילו היא בלתי אפשרית?

איכס, רומנטיקנים

(שיואו אני כזאת ממורמרת)

אולי. אבל בינתיים אני עוד לא שם. אני כותבת והעולם הערבי בוער, דווקא עכשיו, דווקא בפברואר מהפכות משתוללות מכל עבר. זה לא אצלי, הצמיגים הבוערים נזרקים רחוק מדירתי בפריז ומבית הוריי בתל אביב, ואני חושבת אם רק כשאנחנו בסכנה של ממש אנחנו מסוגלים להתעורר מהתרדמת, מקווה שהתשובה שלילית. מתוך ההווה המתחבט והמתלבט שלי אני מקשיבה לאלבום החדש של פולי ג'ין שלראשונה נוגעת וזועקת פוליטיקה, ואני שואלת את עצמי בהווה מה יגידו בעתיד על איך שהיה בעבר. ככה זה בפברואר.

הרובע ה16 - כתבה בעכבר עולם

Le tour Eiffel de Robert Delaunay

כבר מזמן הפך מגדל האייפל לאחד מסמליה הבלתי מעורערים של פריז. קצת היסטוריה, אם תרצו: כשנבנה, לכבוד התערוכה העולמית שהתקיימה ב1889, עורר את חמתם של האסתטיקנים של המאה ה19 בהיותו בעיניהם גיבוב מסורבל של סבכת מוטות ברזל מוגבהים. אך היום צורתו של המגדל נטמעה כל כך בנופה של העיר עד שלא יעלה על הדעת לחשוב עליהם בנפרד. הוא מתבלט בקו הרקיע של עיר האורות הקסומה מכל נקודת תצפית אפשרית וסמליו הקטנטנים ממלאים את דוכניהם של מוכרי המזכרות.

מזכרת, אניוואן?

אלא שביקור באייפל הפך ברבות השנים לחוויה תיירותית מעיקה משהו, של תורים אינסופיים, תמונה משפחתית במרפסת הקומה השלישית (274 מטרים מעל הקרקע, בכל זאת) וחזרה תשושה לכיוון מרכז העיר. למרות שהמונומנט המרשים לא נמצא באחד מרובעיה השוקקים של עיר השיק והסטייל, בחרנו בשבילכם כמה נקודות משובבות נפש למקרה שתרצו להעשיר קצת את "יום האייפל" שלכם.

1. נתחיל בטיפ קטן:
אתר האינטרנט המוקדש למגדל הברזל הפריזאי הוא מוצלח ביותר, ומאפשר רכישת כרטיסים מוקדמת, החוסכת את העמידה המייגעת בתורים, שיכולה להימשך 3 שעות ויותר בעונות החמות. http://www.tour-eiffel.com
האתר מספק אינפורמציה הכרחית לביקור ומאפשרי גישה לאתר האינטרנט של המסעדה המצוינת (והיקרה) שנמצאת בקומה השניה
http://www.lejulesverne-paris.com/

2. גינות ופארקים
האייפל יושב בקיצו של גן ה"שאם דה מארס" המקסים. שטח התרגול הישן של תלמידי ביה"ס הצבאי הוסב לפארק הזה ב1928 ומאז התקיימו על מדשאותיו מצעדים הסטוריים ותערוכות היריד הבינלאומי. שביליו הפתלתלים, עציו הרעננים ואגמיו הקטנטנים הופכים אותו ליעד אולטימטיבי לפיקניקים של באגטים וגבינות (יש להצטייד מראש, בחנויות המכולת הקרובות למלונכם). Champ-de-Mars

ממש ממולו, במרחק חציית גשר ממעל נהר הסיין, נמצאים גנים נוספים - אלה הם גני הטרוקדרו, גם הם יעד מצוין לפיקניקים, לרביצה נינוחה על הדשא, ולתצפית מרהיבה על מגדל האייפל כמובן. המזרקה שבמרכזם, הקרוסלה הגדולה והנוצצת שבכניסה אליהם וכל אופן בנייתם הגיאומטרי הופך אותם לחגיגה למבקרים. Jardins de Trocadéro

בפסגת גני הטרוקדרו ניצב לו ארמון שאייו. למרגלותיו ולרקע מגדל האייפל צולם אדולף היטלר ב1940 עם כינונו של הכיבוש הנאצי על פריז. באותו מקום ממש הוכרזה ב1948 הכרזת זכויות האדם. ברחבה ניתן למצוא כיום דוכני קרפים ומזכרות לרוב, מופעי רחוב לתיירים, אתרים כמו מוזיאון ציי הים או מוזיאון האדם, וכמובן תיאטרון שאייו.

3. בתי קפה
באותה רחבה ממש נמצא Café de l'homme היוקרתי, המציע בהתאם לשמו תפריט שווה לכל אדם באשר הוא אדם. מגוון המנות נע בין התפריט המסורתי (צרפתי), תפריט "מאוזן" (דיאטטי), או תפריט "ההשפעות" (מזון מהעולם). המחירים לא ממש שווים לכל נפש: 25-35 אירו בצהריים,40-70 אירו בערב.
Café de l'homme
17, place du Trocadéro 75016 Paris
http://www.restaurant-cafedelhomme.com/en/

קפה אלגנטי ושיקי נוסף שנמצא ממש על גדות כיכר הטרוקדרו העגולה, הוא קפה קארט. סלון התה המעוצב והמהוקצע הזה מצטיין בעיקר בקינוחים שלו ובעצם הישארותו פתוח ונינוח ממש עד השעות הקטנות של הלילה. הישיבה בקפה קארט כוללת לא רק התענגות על המקרונים והמאפים שלהם אלא גם התחככות בחברתם של דיפלומטים ממיטב שגרירויות העולם המפוזרות ברחבי הרובע האמיד בו אתם נמצאים Café Carette
4 place du Trocadéro 75016 Paris

במידה וחשקה נפשכם בבית קפה עממי יותר תוכלו לגשת לביסטרו בראסאק שנמצא לא רחוק, במעלה שדרת קלבר. הביסטרו הצעי והפופי הזה מציע תאורה חמימה, כורסאות ישיבה אדומות ומגוון של מנות במחירים סבירים של 16-20 אירו. בימי שמש נפלא להתרווח במרפסתו הפתוחה הפונה, כמה מפתיע, לרחוב

Café Brassac
37, Avenue Kléber 75016 Paris

4. מוזיאונים
הרובע ה16 מתברך בלא מעט מוזיאונים, אבל רובם לא ממש יכולים להיכנס להגדרת "מוזיאוני החובה של העיר". למרות זאת, ממש בקרבת מגדל האייפל המוכר נמצאים דווקא שניים מהמוזיאונים שהפריזאים לא יכולים להרשות לעצמם לפספס בהם תערוכה:

הראשון הוא המוזיאון העירוני לאמנות מודרנית. האוסף הקבוע שלו כולל יצירות מאת אמני המפתח של המאה ה20 כמו מאטיס או קנדינסקי, בעוד שהתערוכות הזמניות שהוא מציע הן מהחשובות והמרתקות באירופה. אין זה נדיר למצוא בפתחי המוזיאון תורים המשתרכים עד קצה השדרה בה הוא ממוקם, כך שגם הפעם הביקור המקדים באתר האינטרנט יסיר מעליכם את האחריות המעיקה של עמידה בתור Musée d'Art moderne de la ville de Paris
11, Avenue du Président Wilson 75016 Paris
http://mam.paris.fr

המוזיאון השני, שנמצא ממש בשכנות (דלת לדלת יש לומר) הוא ה"פאלה דה טוקיו" המתוקשר והאפנתי. הגדרתו המדויקת היא "מרכז לאמנות בת זמננו", שכן הוא מציע תצוגה מגוונת ועדכנית של יצירותיהם של אמנים מקשת רחבה של מקומות, ז'אנרים, סגנונות ומדיה. בהווה התערוכה המרכזית בו היא של הבמאי הישראלי עמוס גיתאי, אגב, ובכלל, מומלץ להתעדכן לגבי הפסטיבלים והאירועים החד פעמיים שהוא מציע. יתרון משמעותי של הארמון היפני הוא שעות הפתיחה שלו: מחצות היום ועד 21:00 בערב. לא לפספס את חנות הספרים מעוררת ההשראה ואת המסעדה המסקרנת, שאפילו המנות הפשוטות ביותר שלה בה משאירות טעם של עוד.
Palais de Tokyo
13, Avenue du Président Wilson 75016 Paris
http://www.palaisdetokyo.com

ממש מעבר לכביש ומול השניים האלה נמצא מוזיאון האופנה המפתה. אך אל נא תתפתו, המקום סגור לקהל עד אביב 2012...

אם חשקה בכך נפשיכם וקלו עליכם רגליכם, הסיור הרגלי ברובע ה16 יכול להתאים לכם. שימו לב: ההליכה מומלצת רק למי שעולם הארכיטקורה ובנייני העיר יקרים לליבו, משום שהרובע עשיר יותר בבניינים בסגנון ארט נובו וארט דקו, ופחות באטרקציות מעולם השופינג. אם תמשיכו מכיכר הטרוקדרו לכיוון מערב תיתקלו כנראה בבית הקברות של פאסי, מקום שבמאה ה19 היה נחלתם האחרונה אך ורק של בני האריסטוקרטיה המקומיים. ברחוב פרנקלין יתקנא לבבכם בדיירי הקבע המשקיפים על האייפל מחלון ביתם, רחוב פאסי יגלה בפניכם מרפסות מעוטרות בפסלים דקורטיביים שיעצרו את נשימתכם ושדרת מוצארט תאפשר לכם הצצה נוספת לחייהם של הפריזאים שהמושג "החיים הטובים" הוא בשבילם עניין של שגרה יומיומית.
Place de Trocadéro - cimetière de Passy - Rue Franklin - rue de Passy - Avenue Mozart - Métro Jasmin

הרובע ה16, מלבושים

הרובע ה16, מגורים

הרובע ה16, תושבי קבע

רגע לפני שתרדו לתחנת המטרו ז'אסמן, אתם יותר ממוזמנים לבקר ב"בו זינק קפה" החמים והנעים, המציע קפה או כוס יין, מנות קלילות ואוירה צעירה. השירות הנפלא והמחויך בו לא אפייני לפריז, ממש כמו הרובע במרכזו אתם נמצאים. Bo-Zinc Café
59 Avenue Mozart 75016 Paris

כמה טוב שינואר מאחורינו

לפני שינואר מגיח, ואחרי שהוא עוזב, אני שוכחת כמה הוא חודש קשה. זה החודש בו עומר נהרג, שבעיצומו אני נזכרת שזה הזמן הכי קר בשנה, זמן שכוחות ההדחקה שלי לא יכולים מולו.

השעה המוארת ביותר ביום, חודש ינואר

בינואר בפריז אין אור שמש, אין אורות כריסמס, Rien. אלה הם רכיבים חשובים השומרים על מצב הרוח, על קו הבריאות הנפשית, והם אינם. כל מה שנשאר לך הם המיתוסים השקריים על כמה שהחורף הוא כיפי ונחמד, אבל מי בכלל רוצה להתעטף בסוודרים המגרדים האלה, במעילים הכבדים מדי? לאף אחד אין באמת אח שאפשר להתפנק מולו ושוקו חם גורם לי להקיא (הפסקא האחרונה היא סוג של גניבה ספרותית מחברתי רוני). כך שבגדול, אני נשארת בבית, גמורה מעייפות גם אם (וכנראה שבגלל ש) לא זזתי כל היום, מתכננת תכנונים שאין בי ממש תקווה לממש אותם, כי הכל נראה ככ חסר אופק.

מפרקים את דוכני הכריסמס, לא משאירים אורות מנצנצים

אני יודעת שזו טעות לתלות את כל הצרות במזג האוויר, שלא המעלות שבחוץ הן האחראיות לאינטנסיביות בעבודה, לעצלנות, למריבות יומיומיות עם מי שנמצא במרחק נגיעה, לגעגועים למי שאיננו, ללחץ שנגרם מתכנון מוגזם ומנסיונות חוזרים ונשנים לירות לכל הכיוונים. כי כנראה זה רק אצלי בראש.

החורף מזכיר לי שהזמן יכול להיות אויב שנלחמים נגדו, שהבדידות יכולה להיות אלימה הרבה יותר ממה שמספרים.

הפסל של לאון בלום, בצעיף תואם רוחות, הוא היחיד שמחכה לי ביציאה מהמטרו הביתה

והנה שיר שאימא שלחה לי לא מזמן. ואולי הוא המדויק ביותר.

בלי חומרים משמרים / עליזה הרט

מוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּיוּנִי.
אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בַּמִּטְבָּח.
מוֹרַחַת לְךָ פְּרוּסוֹת לֶחֶם עִם דְּבַשׁ וּטְחִינָה.
הַכֹּל אוֹרְגָנִי – הַלֶּחֶם, הַדְּבַשׁ, הַטְּחִינָה.
בְּלִי צְבָעִים, בְּלִי תּוֹסָפוֹת מְלָאכוּתִיוֹת.
כְּמוֹ הָאַהֲבָה שֶׁלִי.
וְאַתָּה אוֹכֵל
וּקְצַת אַחַר כָּךְ הוֹלֵךְ.
לָמָּה לֹא הָיוּ שָׁם חֳמָרִים מְשַמְּרִים
בַּלֶּחֶם
בַּדְּבַשׁ
בַּטְּחִינָה