מְכַבֶּסֵתּוֹלָה: מֶרְץ

תחושה של מלנכוליה באוויר. קצת פתאטי אמנם לכתוב אימרה בסגנון "מוכרחים להיות שמח" אבל מה לעשות, זו האמת. מוכחרים. המילים "הכל עניין של נחישות", של עומר, חברי החכם, החסר לי עד אימה בכל יום שעובר מאז המלחמה המקוללת בעזה בקיץ האחרון, מהדהדת באזני בכל צעד ושעל.

חודש מרץ, השנה כמו בשנה שעברה, מסמל את ביאתו המתחדשת של הטוב למחוזותי. החודש הזה הנושק לעיצומה של השנה, מביא איתו אנרגיות. אנרגיות קצת משונות אמנם, כי הן כולם מכוונות לעבר מטרה שלא כל כך ברור מה היא, האם והיכן היא תתגשם. שהיות ממושכות אך מתוקצבות במוזיאונים ובספריות, סימון וי שורות של מטלות ורעיונות שנרשמו זה מכבר במחברת, ושיחה אחת מכוננת עם אבא.

השאלות בסגנון "פריז 2010 עד מתי?" מהדהדות בראש הקטן שלי, ועושה רושם שהן לא מתכוונות לעזוב בקרוב. דווקא אבא שלי, שאני יודעת היטב כמה חשובה לו הדיפלומה והמסגרות המקובלות, היה זה שהבהיר לי שהתפיסה שאומרת שמותר לעשות וליזום וליצור רק אחרי שיש לך בידיים את הסרטיפיקט המתאים - היא שגויה מהיסוד. המדברים ידברו בזמן שהעושים יביאו את האוכל הביתה, זה נכון, אבל אין ספק בחשיבותה של הדרך. וכולם נוטים לשכוח את זה. כמה טוב שיש לי אבא שמזכיר.

-----

פסח

בצרפת שני לילות של סדר ראשון. הסדר השני הוא כבר עניין אחר. את הלילה הראשון חגגנו אצל תמר ויינבלום, הקולגה היקרה. עלמה ואני התייצבנו, בידיי חרוסת על פי מתכון מסורתי של אבא (שקדים, תפוחים, קוניאק וקליפת תפוז), בידיה סלט עלי תרד וחתיכות מנגו. זו פעם שניה (שלישית אם סופרים את טיול הבת-מצוה שלי לקניה) שאני חוגגת את הערב הזה לא בארצי. זה אחד המועדים שככ חשוב לי בהם שיהיה לי תחליף שריר וקיים למשפחה שלי, תחושה מוכרת של בית.

לעומת השנה שעברה, פסח השנה היה הצלחה כבירה. אצל תמר ודן וינבלום השולחן צבעוני, האוכל משובח והאורחים נעימים ומעניינים. יציאת מצרים נחגגה כתזכורת אמיתית לשחרור מתלות, לחופש, אביב וחירות, בהקראת הגדה חילונית ובהשתתפות פעילה של כל אחד מיושבי השולחן - אם בהפעלה לשיר עם תנועות ואם בריקוד של בת שבע. אני קראתי את אביב של אלתרמן. ברור.

למחרת חגגנו אצל עלמה "סדר לילדים האבודים", לכל בני גילנו מכרינו שנמצאים פה, עכשיו. ההכנות, ההכנות. כי במחוזותינו כל אירוע הוא הפקה. הכי חשוב שהיה טעים, נעים והמון יין.