המסלול שבין גאר דו נורד בפריז ועד לשדה התעופה בעיר לה שבלדאק, צפון הודו, היא הרבה יותר מסע של קצת יותר מיממה אל צידו השני של העולם. הזמן הוא יתרון בדרך בין עיר האורות (שאת רחובותיה עוד חרשתי באופניים ביום האחרון שלי בה, מרשה לעצמי לחגוג עוד קצת את תחושת הבעלות) ובין חצי היבשת שבה השמיים כחולים יותר מכל כחול שאפשר להעלותו על הדעת. הזמן מאפשר לעכל את השינויים הדראסטיים כל כך. המסע עצמו כולל יקיצה טבעית בשעה לא סבירה של לפנות בוקר (מרוב התרגשות הקדמתי את השעון המעורר), טיפות זיעה שמצטברות לאורך עמוד השדרה ומעידות על הפחד לא להספיק לטיסה, הרעדת רגל עצבנית כשאני נדרשת לעמוד בתור שנראה שאין לו סוף, ועליה מבורכת על מטוס שבין מושביו אני נרדמת כמו מתה. במחוזות המוגנים של המרחב האווירי, המרחק שאני חוצה עדיין לא ממש ברור לי.
אני מתחילה להבין שאני במסע חובק עולם רק בעצירת הביניים במוסקבה, כשביקשתי ממלצר (או מה שלא היתה העבודה שלו) כוס מים. There water, there glass. הציטוט במקור. את כבר לא באירופה, חביבתי. תני כבוד לקוזאקים. במטוס השני אני יושבת ליד תייר הודי שנרדם עם פניו לכיווני, הבל הפה שלו לא משאיר הרבה מקום לדמיון. עם הנחיתה בדלהי ההתרגשות נמהלת בחשש. ארץ חדשה. ביקורת דרכונים. החנדעלך שלי לא עושים פה רושם על אף אחד. שוב הזיעה הקרה הזו.
ואז השמיים האלה.
ובשעות הראשונות אני יושבת לבד, העיניים נפקחות, האישונים מתרחבים. זו טלטלה רגשית שכבר מזמן לא חוויתי על בשרי. הצורך להתמקם גורם לי לחפש מישהו להתחלק איתו בהתרשמויות שלי, לשמוע את שלו. זוג איטלקים, אוסטרלי אחד, כמה אמריקאים ומלאנתלפים הודים שכבר ראו בחייהם תיירת אחת או שתיים כמוני. רק להיות עם מישהו. העיר לה מתנשאת לגובה של אלפי מטרים מעל פני האדמה ולי לוקח כמה שעות שינה והרבה התנשפויות להתרגל.
או אולי להתרגל זו לא ממש המילה הנכונה. אני מפלסת את דרכי, מתמודדת בקרב עם האוויר, עם השירותים, עם צעקות הילדים שמשחקים קריקט מתחת לחלון, עם מה שמתגבש לי בבטן אחרי שאני מאמינה למי שמספר לי שאסור לאכול כל מה שהוא לא אורז לבן. שייחנק.
להתרגל זו אולי בקשה מוגזמת, אבל ברור שהודו היא כבר לא העולם הזר והאחר כמו שמספרים. לזרזיף המים אולי קשה לקרוא מקלחת, האבן השטוחה אולי לא ממש תואמת את תו התקן של ד"ר גב, הקוראסון בג'רמן בייקרי אולי קשה כמו אבן, אבל המחזה הכללי גורם לי להטיל ספק באותנטיות שכולם כל כך מדברים עליה. מכל מקום מתקבל הרושם שנעשים מאמצים נואשים להתאים לצרכיהם של התיירים הלבנים-המתקדמים-מן-המערב, לדבר בשפתם ואם אפשר אז גם לנגב להם את התחת. וככה פתאום, הנחיתה בצד השני של העולם היא כבר מזמן לא גילוי של ארץ חדשה.
אני מגיעה לשכונה הישראלית של העיר, ולא לוקח הרבה זמן עד שאני מוצאת את דני, חברתי החדשה, המסעירה והמרתקת. אי אפשר להגיד את זה על כל מי שסובב אותנו. אני מבחינה שהשיח בין הטיילים הישראלים הוא גיבוב של סיפורים ממוחזרים שכולם כבר חוו ורבים עוד יחוו. עד כמה שלכל אחד זוית המבט שלו, עד כמה שהחוויות הן אישיות, די מהר נמאס לי כבר לשמוע שאני "חייבת לעוף על הטיול שלי".
שני צדדים למטבע: מחד, נוח בתוך הביצה הישראלית, בשפה שלי, במנטאליות החמימה והקולחת. מאידך, ההתגבשות הזו, ההתלכדות הזו, בולעת אותך הישר אל תוך הקרביים של החברה הישראלית הצעירה, הדורסנית, הכובשת, הבורה, המנוכרת להחריד.
הצורך להטביע חותם, להשאיר מעצמך סימנים בכל מקום בו אתה מניח את כף הרגל, הכל כל כך שבלוני, בדיוק הישראלי המכוער שמדברים עליו, דוחה ומרתיע. ובאמצע כל הבלאגן הזה אני מצליחה לאתר את עילי, נווה מדבר מרענן בלב השממה, עילי של מורי היקרה שלי, שהפך עד מהרה להיות "חבר מהבית" שהכרתי רק בהודו. פתאום השיחה מתרוממת לגבהים שהם קצת יותר אישיים, צוללת לעומקים שהם הרבה יותר מה"יא אללה, אחי" ושאר חילופי הרשמים הרדודים שמתלווים לשורת הפתיחה המקורית הזו.
לדאק היא חבל ארץ אחר, לא ממש הודו. אני מביטה בפרצופים שאני לא בטוחה שאני רוצה לראות. לדאק גבוהה, מדברית, טיבטית. אני משוחחת שיחות שאין לי ודאות לגבי האנרגיות שאני רוצה להשקיע בהם. לדאק אינה הודו המלוכלכת שמזמנת הרפתקאות, רוח ואש. אני נרתעת מחוויות שמשאירות עליי רושם קצת תפל. לדאק בודהיסטית, רגועה וחשדנית, נוגעת לא נוגעת בקצב החיים האנושי. אני מתרחקת מכל מה שנראה כאילו נותר רק למחזר אותו. למרות שאני טורפת את הנוף עם העיניים והלב, יש משהו קשוח באוויר.
בערב ששי אנחנו מתגלגלים לבית חב"ד, חוויה שמצליחה להשאיר אפילו אותי פעורת פה. אני סוגרת אותו ומנסה להתגבר על הבחילה. המענה הזמין לריקנות שמוצע ע"י המסיונרים לבית ליובאוויטש, הוא כבר מזמן אינו הבית החם שמציע תורה, תפילה וגמילות חסדים. העדריות המדאיגה של צעירים בפסגת חייהם מדגישה את גודלו של הריק התרבותי שהחברה החילונית בישראל הרשתה לעצמה להתגלגל אליו.
אני מטיילת בהודו ובעצם מתמודדת עם החברה הישראלית שאני עוד מעט קט חוזרת לחיקה. החברה הישראלית המבולבלת, הנבוכה, שנחשפת בחולשותיה ובפערים הגדולים כל כך בין הרצוי למצוי. כן, אני מלאה ביקורת כרימון. כן, אני לא מצליחה להשתחרר מעצמי גם כשאני במקום הזה, החדש, המרגש, המופלא. מקום שמשאיר אותי עצורת נשימה בערך 20 פעמים ביום. מקום שהאור בו זוהר, ארץ שמקיימת את החוקיות היחידה שקובעת שאין חוקיות שניתן לעקוב אחריה. אני המומה ומופתעת, ופתאום מבינה שחוקי המשחק אחרים. מי בכלל אמר שבאתי כדי להשתחרר מעצמי. מסביבי מרחבי הענק היפים ביותר שהטבע יכול להציע ואני מבינה שתווי פניה של החוויה שלי הם בדיוק כמו של כולם: פוסט קולוניאליסטית וצרכנית, קפיטליסטית ונהנתנית, טריוויאלית ומונעת בכוח האנרציה. ופתאום אני מבינה שזה בסדר. האם אני רוצה לעוף על הטיול שלי? לא. אני מעדיפה לצעוד אותו, לנשום אותו, לפרק אותו ולהרכיב אותו מחדש.
