יום ראשון

הודו לה' כי טוב בפעם השניה - נוף מס' 4


חברות נבחרות מהשמיניה מעלות אותי על האוטובוס לרישיקש, ובפעם הראשונה מזה זמן רב אני לבד בטיול. נסיעה של 6 שעות באוטובוס תיירים, אני היחידה שיושבת לבד בספסל זוגי. כבר בעצירה הראשונה בדרך עולה בחורה שמתיישבת לידי. מי אם לא נועה תפוח שלמדה איתי בשכבה באמנויות מכיתה א עד ט. מה הסיכויים. מגיעים ליעד שהוא רק תחנה באמצע הדרך, אני מצטרפת לחבורת ישראלים והדרך ארוכה, מתישה, לוהטת מארבעים המעלות שבחוץ. מרגיש יותר כמו ארבעים אלף. חם לי.






היום הראשון ברישיקש הוא יום של הסתגלות לחום הנוראי. התמקמות ומקלחת פעם בשעה. יום למחרת דברים מתחילים להיראות אחרת. מפגש עם איליה נער הפלא מוביל אותי ליום שהוא מסע של שיטוטים ברישיקש העיר, בין עולי הרגל למקומיים, בין הסוחרים לנושאי התפילה, בין פושטי היד לעשרות התיירים. על הצוואר מצלמת פילים, בידיים סרטי צילום נוספים למקרה שייגמרו. והם נגמרים, בזה אחר זה. 







ואז דברים מתחילים להסתדר. פתאום פוגשים את מאי ושחף, החמודים (לאללה) מדרמסאללה, מתארגנים, יוצאים לדרך על אופנועים, מגיעים למקורות הגנגס, מטיילים עוד ועוד בעיר השוקקת והחיים נראים אחרת. 








רישיקש פועמת בעוצמות חסרות מעצורים, כמעט כל סנטימטר ממנה הוא הדף של צבעים וריחות, אנשים ופרות, חפצים ותכן. אני מסרבת להאמין שזו תחנתי האחרונה ושהטיול שלי, זה שהוא טיול באמת ולא רק תיירות, עומד להגיע לסיומו. 









דווקא כאן, ברישיקש, או שמא נקרא לה רישי-כיף, אני מבינה שהחידושים, ההפתעות והשינוי הגלומים בהודו לא מצריכים מאמץ אלא שחרור. דווקא כאן אני קולטת שאין בגילוי מאום אלא אם הוא מתוך סוג של הכרות, גילוי של העצמי, חשיפה של העור והלב אל קרני אור חיות שיצרבו בהם את משאם ודברתם. 














יום שבת

הודו לה' כי טוב בפעם השניה - נוף מס' 3



ב18.8, אחרי לילה של נסיעה ארוכה מדי, חמה וקרה, מטלטלת ומיוזעת, נחתנו סוף סוף בגסטהאוס של סאנסו. בחדר שהוכן מבעוד מועד חיכו לנו מצעים נקיים, מים חמים במקלחת ונייר טואלט בשרותים. נפלנו לשינה ארוכה. ובא לציון גואל. אני מתעוררת בדרמסאללה בהרגשה שהגעתי למחוז חפצי, לארץ מבוקשי. הבוקר צונן ואני יושבת בפעם הראשונה מזה זמן רב לבדי, משוחררת מהריבים הבנאליים ומהסכסוכים הלא מורכבים מדי שהצליחו לשאוב אותי מטה. כאן אני מצויה בחברה טובה מזו שהשארתי מאחור. הקפה השחור מוגש, הסיגריה מוצתת, העמודים בספר מועברים בקצב המהיר המוכר כל כך בימים של עניין ותוכן. ברוכה הבאה הביתה. 




בדרמסאללה הציוילזציה מקלה על ההתנהלות ועל אורח החיים. האטרקציות התיירותיות מאפשרות להישאר בה, בין שלושת כפריה, גם אם הגשם יורד בלי הפסקה שבוע שלם. השגרה היא של נוחות, של חוג בישול אצל ריטה ושל יוגה אצל מאהי פעמיים ביום. דרמסאללה היא גם מקום של מפגש, של פינוק ושל מנוחה ליגעים. אני עדיין לא יודעת את זה, אבל דרמסאללה היא גם אתר תיירות מובהק שאין בו הרבה מן האותנטיות. על אף היותה מרכז רוחני ומקום עליה לרגל, ההיצע בה מזויף מאוד, שחוק מעשרות שנים של שימוש וביקוש חסר דעת. 










הגשם לא מפסיק לרדת ואנשים טובים צצים באמצע הדרך. הפגישה המתוכננת עם אור פריש יוצאת אל הפועל, והזוהר של הילדה הזו קורן עליי בעוצמה זהירה ונהדרת. אני אסירת תודה על החברות הזו, על שהיא שלי מבית, על שהיא קיימת גם פה. כמה ימים אחר כך מגיעה גם שירלי האהובה שלי, חברתי שבנפש, מצוידת בבן הזוג המצטיין שלה, יהל. נעים להיות בבית. 








 ספירת הימים שלי אובדת. מה שהיה בתחילת הטיול יומן מסע, מחברת תיעוד קטנה ומדודה, הפך להיות פנקס עזר, אביזר שאני מצוידת בו למקרה ש. אני מוותרת קצת על הצורך הזה להחזיק ברגעים ומאפשרת לימים לחלוף על פי מנגינת המקרה שאין איש שולט בה. חוויית היומיום שלי פה שונה אמנם מזו של ימי השגרה, אבל איכשהו אני מזהה דמיון מרפרף, מוזר. ואני שוב חושבת על הודו כיעד, יעד שכבר מזמן אינו גילוי מסקרן של עולם חדש, הפוך מכור ההיתוך שממנו יוצאים החיילים המשוחררים שנוהרים לכאן אחרי שנות השירות הצבאי המשתקות. 











במנאלי חווית הצריכה מתעצמת. יסמין ואני מסתערות על השוק שבעיר התחתית,  המנצנץ, השורץ, הקורץ. אנחנו יוצאות לסידורים, ממשיכות למסעדות רחוב ולדוכני התמרוקים, הדידי מורחת את שפתינו באדום עז ואנחנו מצטיידות במנחה אלכוהולית לקראת שבת. למחרת האייפוד נטען במוזיקה, האצבעות מתלקקות אחרי כל עוגיה בבית הקפה של דילן, משחקי הקלפים הם אתנחתא מהשיעמום היוקד. אני כבר לא מתכחשת, רק מתבוננת מבפנים ומבחוץ ובמקום להסתער בביקורת אני שואלת לאן כל זה מוביל. 












במנאלי אנחנו 8 בנות. לא פחות ולא יותר. ואיכשהו, בגלל שכל אחת מאיתנו לא רגילה לסוג כזה של חוויה קבוצתית, זה דווקא עובד. כי כל אחת היא בפני עצמה, ויש איזה כוח בביחד, כוח שאינו נולד במריבת חתולות, כוח שנותן תחושה שמדובר באיזו ברית פלאית וקסומה על אף שניתן להשתחרר משורותיו הרבה לפני המוות. 








 אנחנו צוחקות ומדברות, מגלות אט-אט האחת את השניה ומבינות שההתגבשות הזו נועדה להישאר, אם כזכרון מתוק ואם כקשר רופף שיתוחזק רק מפעם לפעם, ממקומות שונים וממציאויות נפרדות.