הרכבת מרישיקש לניו דלהי יוצאת בשבע וחצי בבוקר. הזמנתי מראש מונית ולקחתי את מרווח הבטיחות ההכרחי, אלא שקמתי באיחור של חצי שעה. הלב שלי פועם בקצב שאפייני למצבי קיצון קיצוניים ומוקצנים, שתי דקות ואני כבר בחוץ, לבושה ונעולה, המוצ'ילה על הגב, הראש שלי סחרחר מרוב כעס. מטומטמת מטומטמת מטומטמת. המונית לא נראית בשום מקום. אני יורדת לכביש ופוגשת נהג ריקשה. יש אלוהים. קח אותי לתחנת הרכבת, מהר, עכשיו, סע! הריקשה נאנקת ונחנקת, אנחנו דוהרים, עם כל מהמורה בכביש אני חוטפת בומבה בפדחת. מצב הרוח טוב, הדרך נמשכת.
עם ההגעה לדלהי אני שומעת קול מוכר קורא בשמי. מפה תהליך ההתמקמות הפך קל בהרבה. גסטהאוס, מקלחת, אינטרנט, צ'אי מסאללה במיין בזאר. דלהי היא תחנת מעבר לבאים, לאלה הממשיכים ליעד הבא ולאלה השבים מפה בחזרה לבתיהם (לפחות עד לפעם הבאה).
המחשבה על יומיים בדלהי לבד יכולה להטריף פילים. מחד, כי הישיבה הבלתי נגמרת בתחנות הצ'אי של המיין בזאר היא מריחת זמן מייאשת, ומאידך, כי אם כבר יוצאים מהאיזור הומה התיירים הזה ומבקרים, נניח, באחד משווקי העיר המקומיים, סביר להניח שהמפגש עם המציאות הנושכת של עיר הבירה ההודית, יהיה קשוח.
ואז נולד לו מפגש אחר, קשוח הרבה פחות. בלי להכיר הוא לקח אותי איתו לטייל בעיר, מעט מעט, לאט לאט. כשהחושך ירד המשכנו לדבר ולספר, לא יודעים, לא נוגעים, לא מתכוונים, לא מוכנים. נפרדנו לקראת חצות בדממה ובחיבוק.
ואז, מוקדם בבוקר, נפגשנו שוב, הפעם הוא דווקא התכונן. משם, בהחלטה של רגע יצאנו במטרו (הממוזג, החוצה בין גברים לנשים, המערבי לחלוטין והנוח לשימוש) להכיר את ניו דלהי האמיתית. הצבעים זוהרים פחות מבמרכזי הקניות ההומים. פה הסמטאות צפופות, הקצב מהיר, הידיים נלחצות. "היום מנסים הכל" אני אומרת לו, ודוכני האוכל המהיר מקבלים אותנו אל חיקם החם והמהביל, באדי טיגון לוהטים, בניחוחות ובתבלינים שלופים. ואז גשם. אחרי כמה שעות של מבול על השמלה הלבנה שלי, קטעתי את מופע הפורנוגרפיה באיבו והכרזתי שהגיע הזמן לשוב לגסטהאוס. וככה, בלי להתכוון, יצא שפתאום התעכבנו. הוא איתי ואני איתו. לפני שנפרדנו לשלום אמרתי לו שאני סקרנית כבר לגלות מה אחשוב עליו אחרי.
הרכבת מניו דלהי למומבאי היתה תחילתו של סוף הטיול שלי. המעבר החד מהרחוב הלוהט לקרון הממוזג, מהסוחרים של המיין בזאר לשכנים שלי לתא, על אייפוניהם ולפטופיהם, השוני שבין תודעת המוצ'ילרית הזרוקה לזו של התיירת החורשת עולמות. 15 השעות חלפו כבמטה קסם. עם הגב לכיוון הנסיעה מצאתי את עצמי חושבת עליו את אותה מחשבה ששאלתי את עצמי לגביה יום קודם. מחייכת לעצמי, עצמתי את העיניים לרגע קט והמשכתי לצלול בין עמודי הספר.
נסעתי למומבאי מפני שהסקרנות בערה בעורקיי. לראות את עיר המסחר הזו, השונה כל כך מהמציאות בכל חלקיה האחרים של הודו, היה בעיני חלק הכרחי, הזדמנות לגמרי לא מובנת מאליה שיש לנצלה ללא היסוס. התארחתי אצל פארוונה, אחת מחברותיו הרבות של קאזין ג'ו, חברות שנולדה במהלך שיטוטיו הרבים בעולם במסגרת שירותו הדיפלומטי. כיאה לאשת האריסטוקרטיה ההודית (כלכלית אבל בעיקר אינטלקטואלית), היא אירחה אותי בביתה ודאגה לכל פרט ופרט.
ביום הראשון עוד עמד לרשותי נהג פרטי (כמה מביך), בערב הליכה רגלית לאורכו של "צמיד המלכה", רצועת החוף של העיר השניה בגודלה בעולם כולו. ביום השני כבר היה קצת קל יותר להתרגל לרחובות ולסמטאות העיר, למצוא את הגלריות ואת מוזיאון הנסיך מווילס, את תערוכת הצילום המתוקשרת ואת בית הקפה שמגיש את עוגת הג'ינג'ר שאני מוכנה להרוג בעבור עוד ביס ממנה.
האנרגיה ברחובות מומבאי שונה. היא אינה זהה לזו הפורצת מדרכי העפר של לה או מבין מדרגות הבטון של דרמסאללה. הארכיטקורה ויקטוריאנית, אבל הבניינים כולם מוכתמים מפאת הלחות הבלתי נסבלת שבאה בחבילה אחת עם הקרבה לים. לרגלי הרזידנסים של בני האצולה, ההמכוניות מבהיקות והבוטיקים המפוארים מתבוססים במיץ של הזבל דרי הרחוב ומקבצי הנדבות.
מומבאי מפתה ומסקרנת, אבל לדאבוני אני מודה באשמתה האחת: היא אינה נותנת לך להרגיש בה בן בית. אחרי כמה שעות של שיטוטים, אני כבר לא ממש מצליחה להתעלם מהתחושה הזו שבוחנים אותי מכל כיוון. וזאת לא בגלל שאני חתיכה הורסת (חה), אלא כי אני זרה בנוף המקומי. זרה מזרות.
בשעות האחרונות בהודו כבר ידעתי שהקץ קרוב. כבר הייתי כל כך מרוגשת מהחזרה לארץ ומסיומו של הטיול שלא יכולתי לישון, להתרכז, בקושי לעמוד. המסע שלי נגמר עם אותו הטעם של הכמיהה והסקרנות שאיתם התחלתי אותו. רק שעכשיו הוא מופנה לכיוון אחר.
